איך לחיות בעולם רווי משימות ויעדים וגם לשמור על השפיות והחיוניות?

איך להיות לוחם טודוליסט ובאותו הזמן להיות זן סמוראי?

איך להתגבר על החיים כשהם מנסים לבלוע אותנו במשימות?

אני מניח שאתםן א.נשים שאוהבים להתפתח, להיות הטובים ביותר שאתםן יכולים ויכולות.

רצון להשתפר ולהתפתח הוא זכות גדולה ומצביע על מודעות הולכת וגדלה.

האבולוציה במיטבה.

"הצורך הבסיסי ביותר של האדם הוא לענות לקריאה של הפוטנציאל המחכה להתממש"

ויקטור פרנקל - רופא ופסיכיאטר, מייסד הלוגותרפיה, מחבר "האדם מחפש משמעות"

אבל לפעמים האבולוציה יוצרת תנאים שרק מכבידים עלינו.

רק תחשבו על הטווס המסכן שאיבד את היכולת לעוף בשביל זנב מפואר.

אז גם אצל בני אדם. יש גליצ'ים במערכת.

אחד מהם הוא גלאי הסתירות- המערכת במוח שמאתרת אי התאמות בין איך שאנו מתנהגים וחיים לבין איך שאנו חושבים שאנחנו צריכים לחיות. בין האני האמיתי לאני האידיאלי.

המערכת הזו מעולה בהשגת מטרות ולהתקדם במשימות אך היא הופכת למערכת רודנית בעולם קפיטליסטי ותחרותי רווי משימות.

כל רגע אנו משווים את עצמינו לאיך שאנו אמורים להיות וזה יכול להעמיס הרבה קשיים, כגון:

• חרדה ותסכול לגבי איך שאנו מנהלים את עצמינו בעבודה, בחיים, בזוגיות, בהורות.

• חוסר אונים ודחיינות לאור הציפיות הגבוהות מעצמינו ( וזה עוד לפני ציפיות החברה).

• כעס וחוסר סבלנות על עצמינו ועל אחרים החשובים לנו כי הם לא עומדים בסטנדרטים שלנו.

• חוסר סיפוק תמידי לגבי המקום שלנו בחברה ובהתפתחות העצמית.

• מחשבות חוזרות בדמות המבקר הפנימי שכל הזמן אומר איך אנו לא מספיק טובים, חכמים, ראויים וכדומה.

ועוד הרבה דוגמאות. אבל קלטתם את העניין, נכון?

מה שקורה בדרך כלל הוא זה שאנו לא עוצרים לרגע לשאול ולבחון את מה שעובר עלינו.

אנו נמצאים בעשייה מתמדת ומנסים להיות מהירים יותר מהרגשות השליליים שמלווים אותנו.

אבל הם תמיד מדביקים אותנו בסופו של דבר.

למה זה קורה?

כי אנו במצב של עשייה (Doing) יותר מידי זמן ולא מתחזקים את ההוויה (Being).

אני שם לב שזה חוזר על עצמו בעיקר אצל אנשים בדרך של התפתחות עצמית.

הפוטנציאל האמיתי נמצא ב הווה - BE IN mode

ההווה זה הרגע שבו המודעות וההוויה מתחברות עם היכולות שצברנו לעבר מטרה אחת.

הפוטנציאל כולו נמצא בהווה, במוח שלנו, בפרספקטיבה שלנו ולא משנה כמה עבדנו וניסינו לשנות את זה לפני הרגע עצמו - מה שחשוב הוא איך ש/אנו מתנהגים באותו הרגע.

תגובה נכונה לסיטואציה קשה או מורכבת נובעת ממחשבה נכונה, מוויסות רגשי ומהשליטה העצמית שלנו בהווה.

תחשבו על ויכוח עם הבוס או הבן זוג. כשאין לנו זמן ואנו בתנועה, הם לא מבינים אותנו ואנחנו לא מבינים אותם – אין אחד ואחת שלא חוו את זה.

זה קורה כאשר אנו במקום שגרתי וקדחתני של דואינג לעומת במקום של באינג מסתגל ויצירתי.

נשמע מוכר?

Doing Mode

להיות בדואינג זה לא דבר שלילי. אנו חייבים להיות במצב הזה כי רוב המשימות שלנו דורשות את זה.

אנו חיים בעולם מציאותי שבו צריך להזיז דברים כדי לספק את הצרכים שלנו.

המוח תמיד מחפש איך לצמצם את הפער בין מה שאנו רוצים לבין מה שיש לנו.

ברוב המקרים המעבר בין הדואינג לבאינג קורה באופן טבעי.

איזון ביניהם מוביל לרווחת חיים ובריאות פסיכולוגית, בייחוד בעולם החברתי והתעסוקתי.

אך מה קורה שהאיזון נפגע?

כל טודוליסט כולל פעילויות חיצוניות כמו לבנות, לתקן, לנסוע, להיפגש, להזמין וכדומה. זה מצב טוב ונורמטיבי שבו אנו מסמנים V בדרך למטרה או משנים כיוון למשהו אחר בר השגה.

אך כשאנו נכשלים, אז דברים מתחילים להשתבש.

המוח עובר להיפר דרייב ופותר בעיות שהוא לא אמור או לא יכול לפתור. זה נקרא מצב Driven Doing - DD.

הערך העצמי יורד, עולה הלחץ והחרדה וכך גלאי הסתירות עובר להיפר דרייב ומתחיל לייצר מחשבות אוטומטיות ושליליות.

מצב זה קורה בעיקר כשמדובר במטרות פנימיות שלא השגנו, כמו איזה אדם היינו רוצים בחיים ובעבודה, כי לא תמיד אנו יכולים להשיג את המטרה.

ההרגשה היא שאנו נמצאים במרוץ עכברים שהתחושה בו היא חוסר סיפוק תמידי, בגלל הפער בין מה שאנו רוצים לבין מה שקורה במציאות.

במצב זה אנחנו תמיד מחפשים את הדבר הבא, מעדיפים פעולה על מחשבה, פועלים אוטומטית, מתמקדים יותר מידי בעבר ובעתיד, מנסים להתחמק מחוויות לא נעימות, מתמקדים במה שנמצא מולנו מבלי לחשוב על אחרים או על עצמינו, רוצים שדברים יהיו שונים.

אנו רואים את זה כאשר אנו אומרים הרבה את המילים אני "צריך", "חייב", "אמור" ו"אין לי זמן".

במצב כזה אנו מפספסים את המצפן הפנימי שמראה את הדרך ולא שמים לב לסימנים של מצוקה, עייפות ושחיקה.

וזה במיוחד נכון בזמני מצוקה, שינוי ואתגר גדולים כמו בימינו אנו (ימי קורונה).

זה קורה גם כאשר אנו כל הזמן חושבים איפה טעינו ומחפשים לתקן במקום להתנצל ולעבור הלאה.

אם אין לנו מודעות ומנגנונים לחזרה לשגרה אנו עלולים לפגוע בעבודה, בקולגות או אפילו בחשובים לנו .

Being Mode

קשה לתאר את המצב הזה במילים כי זו הרגשה, הוויה.

ה Being (לעומת ה Doing) מכוון לחוויה ישירה, מיידית ואינטימית של הרגע הזה בצורה מקבלת ולא מכוונת מטרה. לאפשר את הרגע ללא הרצון לשנות אותו.

ההבדל ביניהם נוצר מכיוון שהוא מערב אזורי מוח שונים השולטים על הקשב שלנו. (על זה בהמשך...)

תרגילים להרחבת הקשב ולבחינה של המצב הרגשי, מנטלי, פיזי מזיזים אותנו למצב פרודוקטיבי יותר. לכן מדיטציה היא כלי נהדר שעוזר לנו להיות ברגע הזה ולהבחין בין המצבים השונים.

במקום קשב צר וממוקד בשאלה "איפה אני בדרך להשגת המטרות שלי?", הקשב שלנו יתרחב ויכלול עוד גוונים בתמונה שמצביעים על פתרונות אחרים.

כאשר אין צורך לרדוף אחר מטרה הלחץ, העומס והחרדה יורדים ויש מקום לחשיבה רעננה של פתרון בעיות ויצירתיות.

בנוסף, הרגשות החזקים שלנו לגבי השגה או אי השגה של המטרה לא משתלטים על ההתנהגות ואינם מעוררים תגובות אוטומטיות והרגלים ישנים.

שוב, צריך לזכור שזה קורה בגלל שהמטרות מכוונות עצמי ולא מטרות חיצוניות שניתנות להשגה מוחשית.

הבדלים נוספים הם:

בדואינג ההתייחסות היא לזמן עתיד ובהשוואה לעבר או למה שיש לצפות או לעשות. לעומת זאת, בבאינג אנו נמצאים עם כל החושים והזמן הוא עכשיו.

בדואינג הקשר בין המחשבות והרגשות הוא בהקשר למטרות שלנו. יש דיכוטומיה של טוב ורע, לכן אם זה לא טוב זה עלול לסבך את המחשבות והרגשות, ליצור הימנעות ודחיינות ושאר רגשות שליליים. לעומת זאת, בבאינג הקשר למחשבות ורגשות נמצא בהווה ויש פתיחות גדולה יותר אליהם. יש אפשור לתגובות חדשות שלא נובעות מטריגרים כמו לחץ, סטרס או אי עמידה בתנאים שהצבנו לעצמינו.

יש פחות הרגלים ותגובות אוטומטיות מן העבר, תלונות לגבי המציאות בהווה או הלקאה עצמית ושיפוטיות יתר אחרי תגובה פזיזה מידי.

למה זה חשוב?

המוח שלנו נע בין שתי סוגי המצבים לאורך היום. בתלות במשימות שאנו עושים.

זה קורה גם בפעילות וגם בחוסר פעילות.

תחשבו על זה כמו הילוכים במכונית במרכז העיר. לפעמים מאיצים, לפעמים מאטים ולפעמים בתנועה איטית.

אך אם יוצאים מאיזון למצב ה DD אז אתם עלולים לשחוק את תיבת ההילוכים באוטו.

באנלוגיה לאדם, אתם עלולים לפגוע באנרגיה הרגשית שלכם. להפעיל את הטריגר למחשבות טורדניות ולרגשות שליליים.

לאורך זמן אתם שוחקים את עצמיכם, מפתחים סימפטומים של עייפות, מצב רוח ירוד, חוסר סבלנות ורצון מוגבר להסחות דעת ובריחה מהרגע.

אתם פוגעים ביכולת שלכם להיות פתוחים לרגע הזה ולבחור תגובה מקדמת, חכמה ונאותה יותר לכל סיטואציה שאתם נתקלים בה.

אתם לא נוכחים בשיחות שלכם לגמרי. באופן פרדוקסלי, אם לא תחשבו על התוכניות שלכם בהקשר לשיחה, אלא על הצרכים של האדם לפניכם אתם תצליחו לקדם יותר תוכניות.

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב. במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו. בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו." אותו ויקטור פרנקל

לדוגמה,

אם אתם בDD ואתם חייבים לעשות פעולה כלשהי (במשרד, בבית) ואתם תופרעו באמצע אתם תהיו חסרי סבלנות ומתוסכלים, אך אם אתם בבאינג, אתם תקבלו כל הפרעה כחלק מהמשימה שאתם עושים כרגע ויהיה לכם יותר קל לשחרר כי אין "מטרה שחייבים להשיג עכשיו".

אם תאחרו לפגישה בגלל התנועה אז אפשר פשוט לבקש סליחה ולהתחיל את הפגישה אבל אם אתם בDD אתם תיכנסו ללופ של מחשבות שיכביד על הפגישה ואיכות המחשבה שלכם.

בגלל שיש פער בין איך שאתם רוצים להיראות (אחראים ומודעים לזמן) לבין האיחור אתם תתחילו לחשוב: "איך עשינו את זה?" ו"איזה רושם עשינו?" במקום להתרכז בפגישה עצמה.

הכלי המרכזי במעבר ממצב אחד לשני הוא מודעות.

על ידי בחירה מודעת למה שאתם שמים לב ולשנות את ההילוך מאחד לשני או פשוט לשחרר את הרוטינה / מחשבה/ רגש. כך תשחררו את עצמיכם מהדיקטטורה של "החייב לעשות", "לשנות", "לעמוד בציפיות" שלכם ושל החברה.

זה חופש אמיתי.

ולראיה המחקר המדהים הבא.

לפעמים יש שתי בחירות בחיים: לדמיין תסריטים או לביים את הפלואו של החיים.

אני מדבר על תסריטים שהמוח דואג להציף לך לאחר סיטואציות קשות מהעבר או דאגות לגבי העתיד.

למשל אחרי שיחה קשה עם הבוס או עם הבן זוג או אולי לפני ראיון עבודה או אירוע חשוב.

בטח חוויתם את זה הרבה פעמים, חלקינו יותר מאחרים.

זה מעורר חרדה, מציף מחשבות חוזרות ופוגע בחשיבה. אך כאשר זה פוגע בשינה עלולה להיווצר ספירלה של רגשות שלילים וחרדה.

אני מכיר את זה אישית. הראש שלי היה מלא במחשבות ותסריטים, חששות ופחדים.

לא היה לי שקט בפנים, המקום שהיה הכי אהוב עליי 😊

מסתבר שהיה לי מחסור חמור בויטמיןB12 (בגלל מעבר לצמחונות) שפגע בי נוירולוגית.

זו הייתה תקופה לא פשוטה עד שהבנתי שאני לא חייב לחיות ככה ושיניתי את חיי בכמעט 180 מעלות.

הבנתי שהדרך שבה אוכל להתגבר על הבעיות שלי, מלבד זריקות ותוספים, הוא לחזק את הבמאי...

התסריטאי והבמאי

במחקר מוח מעניין בחנו אנשים שעושים מדיטציה בFMRI, הדמיה שבוחנת זרימת דם למוח בזמן אמיתי – בעיקרון היא מראה שהאזור שמקבל הכי הרבה דם (וחמצן) הוא הכי פעיל כרגע.

הם גילו 2 רשתות של נוירונים שמתחרות אחת עם השנייה על הקשב שלנו, גם בזמני ריכוז ומנוחה.

החוקרים קראו לזה: הרשת הנרטיבית והרשת החוויתית.

רשת אחת נקראת גם רשת הדמיון והמנוחה -אנו נקרא לה התסריטאית.

ורשת אחת אחראית על החוויה הישירה שהיא הפניית הקשב (תשומת הלב) בכל החושים להווה – אנו נקרא לה הבמאית.

התסריטאית חולשת על רשת גדולה מאוד של נוירונים במוח שמעורבת במספר תהליכים כמו התבוננות פנימית, דמיון ויצירת תסריטים מנטליים לגבי העתיד ביחס לאנשים אחרים וחשיבה על העבר ואפילו עוזרת בפתרון בעיות ויצירתיות.

המוח שלנו מפרש את העבר כל הזמן כדי לנסות לנבא העתיד אז מכאן כל התסריטים מגיעים.

מחקר מהרווארד קבע שהיא פועלת 47% מהזמן, כמעט חצי! כאשר אנו במנוחה בעיקר, חולמים בהקיץ, נודדים במחשבות והיא משתלטת גם כאשר אנו מאבדים ריכוז או נהיים עייפים ורעבים.

לעומת זאת, הבמאית חיה בהווה ומגיבה בצורה רלוונטית למצב. מזכיר לכם משהו? (הבאינג..)

הבמאית תלמידה טובה, מקשיבה טובה, פרודוקטיבית ומסתגלת הרבה יותר

הרשת הזו היא החלק המודע שמרכז את כל האנרגיה ומעביר משימות ופעולות לשאר הגוף - היא המבוגר האחראי.

לפעמים היא גם הברקס שלנו כשאנו צריכים להתמודד בסיטואציות חברתיות או להימנע מהסחות דעת בזמן השגת מטרות חשובות.

היא מקושרת ליכולות רבות כגון, קשב, ארגון, תכנון והוצאה לפועל, ומקושר גם בשיפוטיות, אמפתיה, אופטימיות, שליטה בדחפים והרגעת רגשות.

מה קורה כשזה משתבש?

הבעיה מתחילה כשהבמאית יורדת אופליין (כאשר יש יותר מידי לחץ או חרדה אמיתי או מדומיין) והתסריטאית עולה לתפקד.

זוכרים גם את הDD שרודף אחר מטרות בלי לשים לב למה שקורה מסביב?

התסריטאית מגיבה על העתיד כאילו הוא כבר קרה בתסריטים שונים- תחשבו על פרויקט עתידי שלא נותן לכם לישון או על אירועי עבר כגון שיחות קשות שאתם חוזרים במוח שוב ושוב. בפסיכולוגיה זה נקרא רומינציה (כמו העלאת גירה אצל בעלי חיים) והיא מקושרת לרגשות שליליים, דיכאון וחרדה.

התסריטאית כבר באה עם נרטיבים מוכנים, הרגלים אוטומטיים ותגובות הגנתיות שהיא למדה מגיל צעיר מאוד, בזמן שלא פירשנו את המציאות בצורה חכמה ובוגרת כל כך.

כאשר אנו מגיבים מהמצב הנפשי והרגשי הזה אז מתחילות הבעיות.

"אתה בטח חושב שאתה לא רוצה לחיות חיים מסודרים ונשלטים ככה אבל יש לי חדשות בשבילך, אתה כבר חי.. אתה חי חיים מותנים מילדות רק שמישהו אחר כתב לך אותם / או כתב לך את התסריט. רק על ידי מודעות ובימוי החיים שלך מרגע לרגע, אתה יכול לעצב אותם כפי שתרצה" ph.d Fleet Maull

הדרך קדימה ולמעלה

לפעמים אנחנו נמצאים בD-Doing יותר מידי ולא מתחזקים את ה Being.

זה נורמלי כי המוח שלנו אוהב את המוכר והנוח ונמנע מרגשות שליליים, גם אם זה לא עובד לטובתנו.

אך כפי שאמרנו הפוטנציאל האמיתי נמצא ב הווה (BE IN).

ההתמודדות עם רגשות שלילים וההסתגלות למצב בהווה היא זו שמצמיחה אותנו כאנשים.

זה מתחבר למיינדסט חיובי ומסתגל.

Good timber does not grow with ease: The stronger wind, the stronger trees; The further sky, the greater length; The more the storm, the more the strength. By sun and cold, by rain and snow, In trees and men good timbers grow.

Douglas Malloch

בהמשך אתאר את הסימנים להישארות ב doing יותר מידי זמן.

אביא אסטרטגיות וכלים ממחקרי מוח, פסיכולוגיה חיובית כדי להחזיר את הבמאי אונליין.

סימפטומים

האם אתם חשים סימפטומים כמו עייפות, שחיקה, מצב רוח ירוד, חוסר סבלנות, רצון מוגבר לברוח / לאכול / לישון / לשתות / לנטפלקס וכו ? '

אלה סימנים שאתם לא מחוברים לחוויה שלכם כרגע וצריכים לחשב מסלול מחדש.

כבר ציינו רבים מהם אך יש 7 סימנים שאתם נמצאים במצב DD:

1. חיים בטייס אוטומטי ( ולא במודעות ועם יכולת בחירה).

2. התייחסות לרגע דרך המחשבה (ולא חוויה ישירה עם כל החושים).

3. חשיבה על העבר ועל העתיד ( ולא לחיות בהווה לגמרי).

4. ניסיון להימנע ולברוח מחוויה שלילית (ולא לבוא אליה עם סקרנות ואומץ).

5. לקוות שדברים יהיו שונים ממה שהם ( ולא לאפשר להם להיות כפי שהם).

6. הראייה של מחשבות כאמיתיות ונכונות (ולא רק כאירועים מנטליים שלא קשורים למציאות בהווה).

7. להתייחס לעצמינו בביקורתיות ושיפוטיות (ולא בחמלה, קבלה וטוב לב שמחברים אותנו למציאות).

אפשר לשים לב מתי נמצאים בכל מצב ולנסות לתאר\ לכתוב\ לדבר לעצמינו את המצב השני.

אסטרטגיות וכלים

הכלי המרכזי הוא לעצור, להיות מודע ולשחרר.

1. מיינדפולנס היא שם קוד למטרייה רחבה של פרקטיקות (מדיטציות) בעולם המערבי המכוונים לפיתוח תשומת לב, קשב ומודעות. היא המודעות שמתפתחת דרך תשומת לב בדרך מסוימת, בכוונה, ברגע הזה, וללא שיפוטיות לדברים שכפי שהם. אפשר להיות מודע לכל האספקטים של החוויה – תחושות בגוף, מחשבות, רגשות, ריחות, מגע וטעם.

הפרקטיקות הובאו מהמזרח ושולבו במערב, אם כי תפילה, ריקוד סופי וזמרה נחשבים גם מערביים. בהמשך הן פותחו ונבדקו במחקרים רבים של פסיכולוגיה ומדעי המוח.

היתרונות של השיטות השונות הן רבים ואפשר לקרוא עליהם כאן

המעניין הוא שמדיטציה בשיטות השונות מחזקות ומעבות את הנוירונים ברשת של הבמאי וכך עוזרות לנו לחיות ברגע עם רוגע ופתיחות.

2. חוויה ישירה מאפשרת לנו להגיב ברגע, להיות בהווה ולא צריך רק לשבת במדיטציה הרבה זמן.

זה מאפשר להרגיע את הדיבור הפנימי התמידי ומאפשר לנו להיות ברגע ללא לברוח למחשבה.

תנסו לחוות המציאות ישירות דרך החושים. בסיטואציה של פגישה או שיחה עם חברה, אולי בהליכה ועשייה של דבר מה, רק תנסו להרגיש את האצבעות הרגליים שלכם, את הנשימה, את הרעשים מסביב, את המראות. אולי תופתעו שאתם מרגישים קלילים יותר ומרוכזים יותר ברגע .

3. כדי להחזיר את הבמאי לאונליין אפשר להתשתמש ב נשימות שהזכרתי במאמר קודם.

בעזרת החיבור לנשימה אנו מביאים את עצמינו להווה, לגוף ולחושים. ולא רק אלא גם אנו מרגיעים את המערכת שיוצאת מאיזון ב DD ומחזירים אותה לרגע הזה. מההווה ומהרוגע שבא אתו אנו יכולים לעשות החלטות טובות יותר ולהגיב לסיטואציות טוב יותר.

4. כתיבה הבעתית היא כלי חזק להבין שאתם בעשייה, לעצור לרגע ולנשום.

לפעמים אנחנו מג'נגלים יותר מידי כדורים וצריכים לעצור ולבדוק איפה אנחנו נמצאים.

על הדרך התרגיל מפחית חרדות ומתחים ועוזר להתבוננות על התמונה המלאה של חיינו.

כשכותבים כל יום ביומן יש גישה ישירה למחשבות ולרגשות שלנו וכך גם אנו יודעים לשים לב ולהתנתק ממצב לא מאוזן מהר יותר.

התרגיל הבא הוא להתמודדות עם רגשות קשים מן העבר ולחץ ממשימות.

תרגיל: קחו 10-20 דקות, תבחרו נושא שחשוב לכם.

תרשמו באופן זורם בלי התייחסות לניקוד, שפה ותחביר – זה עבור עינכם בלבד. אתם יכולים להשמיד את זה אחרי זה. פשוט תכתבו רצוף, גם אם אתם חוזרים על עצמיכם.

אם זה מציף אותכם תעצרו ותנשמו 3 נשימות עמוקות אל הבטן ותעצרו.

אם אתם מרגישים קצת עצוב אחרי הכתיבה, זה קורה, אבל זה עובר אחרי שעה שעתיים.

ולבסוף, גם 5 דקות כתיבה אחרי אירוע קשה או לפני שמתחילים את היום עוזר להפחית רגשות שליליים.

ההשפעות הן מטיבות אפילו חודשים קדימה.

מומלץ לעשות את זה ב 4 ימים רצופים.

5. אם כבר הגעתם למצב שבו התסריטאי איבד שליטה, חוזר על מחשבות ולא נותן לכם מנוח כדאי לכם לבדוק את המחשבות האוטומטיות השליליות ולנסות לאזן אותן בחזרה.

תרגיל כאן.

6. הכלי האחרון הוא רפלקציה - התבוננות לגבי רמת האנרגיה שלנו.

לעצור ולשאול: מה רמות האנרגיה היום? איך אני מרגיש? האם אני חסר סבלנות? עייף? מותש? שחוק? מוצף במשימות?

אחד הדרכים הכי חשובות להיות בהווה היא לשמור על האנרגיות שלנו: האנרגיה הרגשית (חסינות רגשית), אנרגיה מנטלי (חוסן מנטלי ומיינדסט) אנרגיה פיזית (שינה, תזונה, מנוחה ומשחק) ואנרגיה רוחנית (חיבור למשהו גדול מאיתנו, משימת על) .

בצורה זו אתם שומרים על המוח שלכם ברמה מיטבית והפוקוס והפרודוקטיביות שלכם יעלו לשחקים.

ברגע שאתם מבינים שיש מעצור כלשהו באנרגיה מסוימת אתם יכולים להתחיל לתכנן וליישם אסטרטגיות בכיוון הנכון. אתם תבנו הרגלים שיעזרו להרים אותכם וישמרו על הרגשות שלכם חיוביים. אתם תהיו יותר פרודוקטיביים ומפוקסים במשימות שלפניכם ולא תקרסו למצבי תגובתיות ואוטומטיות.

והסביבה שלכם גם תרוויח מכך.

לסיכום,

ההווה הוא מקום עוצמתי להיות בו, בבאינג וגם בדואינג.

זה מקום של עמידה איתנה עם כל החושים אל מול סערות החיים, חלומות ומטרות.

אם אתם בתפקיד הבמאי אתם בדרך למימוש הפוטנציאל האמיתי לצמיחה, לאושר וללמידה אמיתית.

ואם אתם לפעמים בתפקיד התסריטאי, תדעו שזה רק חלק מהמוח שאומר לכם לעצור ולבחון מה קורה כאן.

לא תמיד יש לנו בחירה וזה קשור לרמות האנרגיה שלכם במהלך היום. אז שימו לב.

הכי חשוב לשים לב מרגע ולרגע, ולהיות מודעים שאתם במצב שלא תורם לבריאות שלכם ושל הסובבים אתכם.

כי אם אתם לא תנהלו את המוח שלכם, המוח שלכם ינהל אתכם!

תהיו הבמאי.

נ.ב

אחרי שקבעתםן אסטרטגיה נכונה, האם אתםן מצליחים כדי לממש אותה?

האם קבעתםן רוטינת בוקר מתאימה לחיים שאתם רוצים ורוצות להשיג?

האם הכנסתםן הרגלים / טכניקות ששומרים על האנרגיות שלכם ברמה נכונה להשגת הדברים שאתם רוצים להשיג?

אם אתםן רוצים ורוצות לכוון מסלול המראה ותחזוק, לקבע רוטינות בוקר מחזקות ולהשתמש בכלים שיניעו אתכםן קדימה למקום שאתםן רוצים ורוצות להיות בו.

תתאמו פגישת היכרות איתי ותשאירו פרטים במייל כאן למטה.

בהצלחה ובאהבה!

רונן קוריבן | מאמן אישי לשדרוג עצמי - מוח 2.0